אני רוצה לחלוק את הרגשות שלי מהביקור בנתניה, שבה הצלחתי לבקר השנה. ישראל כשלעצמה היא מדינה בהירה וייחודית, ונתניה, אולי העיר היפה ביותר, אשר בגאווה נקראת הפנינה של הים התיכון.
נדמה היה לי, היא תמיד מלאה אנשים, מאושרת ונחה. החופים המטופחים שלה מתוחים 14 ק"מ. פופולריות כזו אילצה אותי ללכת על קו החוף קצת יותר מאשר מרכז העיר כדי למצוא מקום שקט יותר. זה מגיע במיוחד מירושלים, תל אביב וחיפה. בנתניה ובחופים חופשיים, וכל השירותים (מטריות, כיסאות טרקלין). הייתי מופתע לטובה במספר מספיק של בקתות מקלחת, מושבים להלבשה, ליד אילו תורים לא נוצרו. על כמה חופים ישנם מבנים שלמים עם חופות, חדרי שירותים ומי שתייה. היא חובה היא נוכחות של מצילים על החופים, כי הים הוא לעתים קרובות מעונן לעתים קרובות.
הגעתי לפתיחת עונת החוף בחודש מאי, כאשר ההבדל במים ובטמפרטורת האוויר הוא כמעט לא מוחשי. כל השנה, רק החוף המרכזי נפתח רשמית, יש חדר כושר, ואפילו בינואר, הספורטאים שטופים בים. למרות שלא: בחורף, טמפרטורת האוויר ומים בערך +18 ג.
כדי להגן על לטשטש החוף מהגלים, לגונות מלאכותיות עם שקיעה קטנה על הים נוצרות על החופים. אז המים מן החוף הופך להיות חם באופן משמעותי.
בתי קפה, מסעדות ומזונות מהירים בעיר אינספור. לפעמים הריבוע והרחוב הרחב שלה דומות למסעדה חיצונית גדולה אחת. כמה מפעלים עשויים בקרבת מקום לשים את השולחנות שלהם, וברגע שהם לפרקים איפה הלקוח שלו יושב, אני לא מבין.
לא רחוק מנתניה היא הפארק הלאומי קאיסריה. אוהדי העתיקות חייבים להיות מתרוצצים על הריסות המבצר, את שלבי האמפיתיאטרון, מכירים את הטכנולוגיה של האקוולות להאכיל מי שתייה ולראות את בית הכנסת העתיק ביותר. בקיסריה היו אמבטיות רומיות, שווקים, מאגרים לאחסון דגים טריים, היפודרום ונמל גדול.